• יוחאי רוזן

צילום דומם, חלק ג

ברשומה השלישית והאחרונה בסדרה על צילום דומם בארץ החלטתי לכלול כמה תצלומים של צלמים ישראלים המאתגרים את המושג המקובל של דומם בציור ובצילום. נקודת המוצא לרשומה הזאת היא "משטה השוטים" של ג'ואל פיטר ויתקין מ-1990.

Joel Peter Witkin, Feast of Fools, 1990


זה צילום כל כך מזוויע ויפה - שילוב שכבר עסקתי בו בעבר כמה פעמים (וגם כאן) - שמעורר תמיד תגובות נרגשות ודיון סוער בשיעורים שלי.[1] בתצלום זה יוצר ויתקין שיח מאתגר עם תולדות האמנות בכלל ועם מסורת דומם הואניטס בפרט; אני לא בטוח שויתקין או מישהו מאיתנו תיאר לעצמו שהצילום הזה יבשר בצורה כל כך גרפית את תצלומי הזוועה שאנחנו נחשפים אליהם בעשרים השנים האחרונות.

סשה פליט, מהסדרה Table Morte >


בתצלום מהסדרה מהסדרה Table Morte מתייחס סשה פליט לעובדה שדומם בתולדות האמנות וגם בחיי היומיום ממוקם על-פי-רוב על שולחן. אלא שהשולחן וגם הקומפוזיציה שלו אינם יפים במושגי ה-Beaux Arts וכמו במקרים אחרים, כגון תצלומי הדיוקן האקראיים שלו, פליט עוסק ברגע יומיומי יפה-לא יפה שבדרך כלל חומק מהעין.








שי הלוי, לימונים, 2012

שי הלוי התלהב בצדק מהלימונים המעוותים שמצא; בעליו של העץ טען בפניו שפירות הלימון גדלו מעוותים באותה שנה בגלל הצונאמי ביפן שבעקבותיו התמלא כל העולם בחלקיקים (!?). הלימונים המעוותים הם תזכורת אסתטית למדי לאחרית הימים ותהיה אשר תהיה הסיבה לעיוותים, הם יצרו דומם נפלא ואחר לגמרי מהמקור המפורסם שאני מביא כאן (לבקשת הקוראים!).

Francisco de Zurbarán, Still Life with Lemons, Oranges and a Rose, 1633, o/c, 62.2×107 cm, Norton Simon Museum, Pasadena

סשה תמרין יצר סדרה נפלאה של תצלומים המוקדשים לתכולה של שואבי אבק במלונות. מלבד העובדה שזה רעיון מבריק, זאת גם סדרה מצחיקה ולא שגרתית של... דומם.

Sasha Tamarin, King David Hotel, 2012, Digital print, 80 x 80 cm

אחת הסוגיות באמנות הדומם היא בניית המערך שבו יצוירו או יצולמו הפריטים. אצל סשה תמרין הסוגיה הזאת איננה קיימת, כאן מה שנשאב ואיך שנשאב הוא שמככב בקומפוזיציה. זה גם הזכיר לי את החיפוש של חוקרי CSI אחרי ממצאים בתוך שקיות של שואבי אבק ופחי אשפה, היום ברור שלחפצים שלנו יש חיים גם אחרי שאנחנו משליכים אותם.

אייל פנקס, חפצים ירוקים

גם בתצלום של אייל פנקס יש מימד לא מבוטל של הומור ועיסוק באגבי ובחומק מהעין. הפריים בתצלום שלו מלא בחפצים ירוקים, חלקם נמוכים ובנאליים, כאלה שאינם מתאימים לכאורה למסורת הדומם. יש גם עיסוק בסוגיית המיון והקלסיפיקציה שהייתה תמיד רלבנטית במקרה זה. העיסוק בדומם באמנות המערבית החל במקביל לראשיתו של המחקר האמפירי המודרני ויש קשר בין השניים, כך גם בתצלום הקונכייה של דוד עדיקא.

דוד עדיקא, קונכייה

בתצלום הקונכייה יש אסתטיקה מינימליסטית שאפשר למצוא בעבודות רבות של דוד עדיקא. אסתטיקה קיצונית, בארוקית משהו, המבוססת על מעבר חד מאור לצל. ברבים מהתצלומים האלה משיב עדיקא את הכבוד לחפצים שידעו פריחה גדולה ונזנחו: גביע לקפה, שטיח וגם... קונכייה. במשך מאות שנים נחשבו קונכיות לשכיות חמדה ונאספו בלהיטות רבה הן בשל העניין המדעי בהן והן בשל יופיין. זה הזכיר לי את הדיוקן של אספן הקונכיות ההולנדי מהמאה ה-17 שאני מביא כאן. הקונכייה היא שריד לעולם תמים ויפה, לאותו "גן עדן אבוד" שאנחנו מבקשים בכל פעם שאנחנו משוטטים על החוף בחיפוש אחר צדפים וקונכיות.

Hendrick Goltzius, Portrait of the Shell Collector Jan Govertsen van der Aer, 1603, o/c, 107.5x82.7 cm, Rotterdam, Museum Boijmans van Beuningen

[1] אחת הדוגמאות המוקדמות ביותר המוכרות לי של שימוש באברי אדם קטועים באמנות היא סדרה של ציורים של הצייר תיאודור ג'ריקו משלהי המאה ה-19.

Department of Art History

University of Haifa

  • Facebook Clean Grey

© 2023 by Scientist Personal. Proudly created with Wix.com